<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושא — ב"ב</h1>
<h2>דף יב:</h2>
[ב"ב ס"ה ע"ב] צינור שחקקו וכו'. צנור של עץ או של אבן, ויורדין ממנו מים למקוה פוסל את המקוה משום מים שאובים. דכיון שהיה תורת כלי עליו קודם שקבעו תו לא מבטיל שם כלי מיניה ומשוי להו שאובים למים שבתוכו ופוסל את המקוה כשהוא חסר שלשת לוגין. אבל שחקקו אחר שקבע האבן בכותל הרי הוא כעושה חריץ בקרקע ואינו פוסל. וזה הצינור לא צינור מפולש מרוח אחת שיוצאין ממנו המים דרך אותו רוח המפולש. אלא צינור הוא שיש בו בית קיבול, שהיו עושין חלל קטן כדי לקבל צרורות הגג ולטיח אחר מכן את גגיהן. ואפילו בכל שהו הוי בית קיבול, וכדתנן במסכת מקואות [פ"ד מ"ג] החוטט בצנור כדי לקבל צרורות בשל עץ כל שהו בשל חרס רביעית היו צרורות מתחלחלין לתוכו פוסל את המקוה ירד לתוכו עפר כשר סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל לפי שלא נעשה לקבלה. ותנן נמי [פ"ד מ"ב] המניח טבלא תחת הצינור אם יש לה לבזבז מארבע רוחותיה פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת. כל הני מוכחי דהני צינורות שלנו והלבנים שעוברים בתוכם מים למקוה, כיון שאין בהם בית קיבול אפילו כל שהו אינו פוסל לפי שאינו נעשה לקבלה. כך כתב הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש. והא דאמרינן צינור שחקקו פוסל את המקוה, דוקא שנפל מצינור למקוה. אבל אם נפל מצינור לקרקע ומן הקרקע למקוה הויא המשכה שממשיך המים בקרקע ואין פוסל בהמשכה לרבי אליעזר בן יעקב אם יש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים. ולרבנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה כדאמרינן בפ"ק דתמורה [י"ב ע"א]. ורבינו משה ז"ל [מקואות פ"ד ה"ח] כתב כראב"י דבעי רביה והמשכה. ומשום הכי פסק כותיה דמשנת ראב"י קב ונקי. ויש גאונים שפסקו כרבנן משום דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולפי דבריהם הני אמבטי שבמרחצאות שלנו שקורין סהריג' מקואות כשרים הם, שהרי כל המים שבהם שאובים שנמשכו הם. ומעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בדבר. ורב אחא ז"ל [ויקרא שאילתא צ"ו] כתב, ומקוה חסר שנפלו לתוכו שלשת לוגין פסול. ואי אמשכינהו מאבראי אגב מרזבא דאזלי למקוה לא פסלי, דכי אתא רב דימי אמר שאובה שהמשיכוה כולה טהורה, ואיצטרופי נמי מצטרפין לארבעים סאה, דתניא ראב"י אומר גת שיש בו כ"א סאה מי גשמים ממלא י"ט סאה ופותק(י)ן למקוה והם טהורים שהשאיבה מטהרת ברביה והמשכה. משמע מדבריו שפוסק כרב דימי וכראב"י. ותימה אם מפרש הוא דברי רב דימי כפשוטן, היכי מזכי שטרא לבי תרי. וי"מ הא דרב דימי דאמר שאובה שהמשיכוה כולה, כלומר שאינה פוסלת ארבעים סאה מי גשמים שיהיו אחר כך. כדאשכחן גבי [שלשה] לוגין שפוסלין את המקוה וע"י המשכה אינו פוסל. ובהא פליגי ראב"י ורבנן, דראב"י סבר מצטרף מיעוט הנמשך עם הרוב, ולרבנן אינו מצטרף אפילו שלשת לוגין שאובין הנמשכין. ולזה הפירוש, הא דרב דימי וראב"י לא נגעי אהדדי כלל. דרב דימי לא מיירי בצירוף כלל. וראב"י דמתיר בהמשכה מספקא לן כמה צריך להרחיק מן המקוה אמה או אמתיים, כי היכי דלא לקרב לגבי דולא, דקא אתי מכוח אדם. ומסתברא דבריחוק שלשה טפחים סגי והוא שיהיו המים עומדים במקומם. ואחר כך עושה חריץ מן המים למקוה. ועכשיו לא מכוח אדם הם נופלים למקוה. כעין [הא דתניא בפ"ק דשבת (י"ח ע"א)] פותקין מים לגינה ערב שבת ומתמלאת והולכת כל השבת כולה. כ"כ הרב בעל התוספות ז"ל. והאריך בזה הרבה.
<h2>דף כד:</h2>
[ב"ב ק"מ ע"ב] מתניתין. וטומטום. שאין ידוע אם זכר הוא אם נקיבה היא. אצל נקיבות. שלא יירש עמהן. ואין לו אלא מזונות דאיכא למימר נקבה היא. אצל זכרים. שלא יזון אלא ישאל על הפתחים כשאר אחין דאיכא למימר זכר הוא. בגמרא בעי מ"ש דגבי בן תני מנה וגבי בת מאתים, למימרא דבת עדיפא ליה מבן. ושקלינן וטרינן, ואוקימנא כר' יהודה דתניא רבי יהודה אומר מצוה לזון את הבנים וק"ו לבנות דלא ליתזלן. ילדה זכר ונקבה כאחת הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים. משום דזכר ודאי ונקבה ודאית קאמר. וטומטום זה מספקא לן בגוויה אם זכר הוא אם נקבה היא. וא"ת (והלה) [והלא] לא קאמר אם זכר אם נקבה כדאקשינן בגמרא. י"ל כי אקשינן בגמרא הכי, במבשרני במה שיפטר רחמה של אשתי, אם זכר נוטל מנה ואם נקבה תטול מאתים. דהיכא דילדה זכר ונקבה אין לו בשורה, נמצאת שאינו יכול לבשרו ולהודיעו במה נפטר רחמה אם בזכר אם בנקבה. אבל במתניתין הרי נתן מנה לזכר ומאתים לנקבה. כך פירש הראב"ד זלה"ה. ילדה טומטום אינו נוטל כלום. משום דזכר ודאי ונקבה ודאית קאמר, וטומטום זה מספקא לן בגוויה אם זכר הוא אם נקבה היא. ולקמן מוקמינן לה להאי סיפא כרשב"ג. ולית הלכתא כותיה אלא נוטל כפחות שבשניהם. כתב הגאון ר' יצחק ז"ל מתניתין בשכיב מרע, כלומר מתניתין דקתני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, וקאמר דנוטל מנה, בשכיב מרע מיירי, דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו. דאי בבריא הא קיימא לן [ב"מ מ"ו ע"א] דאין מטבע נקנה בחליפין אע"ג דקנו מיניה. והא דתנן ילדה טומטום אינו נוטל, אוקמה רבא כרשב"ג דאמר ילדה טומטום אנדרוגינוס וכו'. והא דרשב"ג איתא במסכת תמורה בפרק חמישי [כ"ד ע"ב]. והכי איתא התם, כיצד מערימין על הבכור, מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם ילדה זכר עולה [ואם נקיבה שלמים וילדה זכר ונקיבה] זכר יקרב עולה נקבה תיקרב שלמים, ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמיו חולין, ילדה שתי נקבות אחת מהן תיקרב שלמים והשנית תימכר לחייבי שלמים ודמיה חולין. ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם. וטעמא דהא מתניתין משום דבכור אינו קדוש אלא בפטר רחם. וכיון שהקדישו במעי אמו לעולה או לשלמים קדוש, ואין קדושת בכור חלה עליו. יש מפרש דס"ל לרשב"ג טומטום בריה היא. וליתה דבבכורות [מ"א ע"ב] אמרינן דכו"ע טומטום ספיקא הוא. אלא טעמא דרשב"ג דכל היכא שהזכיר זכר ונקבה, כגון גבי הערמת בכור, אין דעתו על טומטום, שאינו זכר ודאי ולא נקבה ודאית אלא ספיקא הוא. וכן במשנתינו דאמר אם זכר מנה ואם נקבה מאתים אין דעתו על הטומטום. וכי תימא רישא דמתניתין נמי דאמר דוחין אותו ויש לו דשקיל כנקבות מודה רשב"ג בה. דהא לא קאמר אב מידי. ואמאי קאמר רבא סיפא אתאן לרשב"ג, והא כולה אפשר לאוקומה כרשב"ג. וי"ל רישא נמי הא כתיב בכתובה בנן נוקבן. הילכך פליג בה רשב"ג. לכך אמר וסיפא אתאן לרשב"ג. וי"ל דילמא ה"ק רישא דברי הכל אבל סיפא אתא כרשב"ג ודלא כרבנן.
<h2>דף כה:</h2>
[ב"ב קכ"ט ע"ב] והילכתא תוך כדי דבור כדבור דמי. פירש רבינו תם. שלפיכך אמרו חכמים תוך כדי דבור כדבור דמי, דהיינו כדי שאלת תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי. לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה את רבו או מי שגדול ממנו לא יוכל לתת לו שלום, ואם יאמר שלום עליך רבי ורוצה לחזור בו שוב לא יוכל לחזור בו ממקחו. וכן גבי תמורת עולה ושלמים [תמורה כ"ה ע"ב] וכן גבי נזירות [נזיר כ' ע"ב], רצו חכמים שיוכל לתת שלום לרבו ואחר כך יחזור בו. מיהו קשה קצת דבפרק בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף ומת ואחר כך קרע יצא ידי קריעה אבל קרע ואחר כך מת לא יצא ידי קריעה, ואמר רבי שמעון בן פזי אריב"ל ל"ש אלא שמת לאחר כדי דבור אבל אם מת בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע. והתם לא שייך האי טעמא שפירש. ויש לומר דלא פלוג רבנן. לבר מע"ז וקידושין. כלומר כל שני דברים שאדם מוציא זה אחר זה תוך כדי דיבור, שסיים דברו הראשון התחיל דבור אחרון, לא חשבינן ליה נמלך אלא הרי זה כאילו אמר שני דברים כאחד. ואי שניהם יכולים לתפוס כגון הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים, דהא לשניהם נתכוין אלא שאינו יכול להוציא שני דברים כאחד. ואם האחד יש כוח לתפוס והאחר כמאן דליתיה, כגון ירושה ומתנה לאחד, לשון ירושה בטל ולשון מתנה קונה. ואם שניהם סותרים זה את זה כי הני דאמרינן בפרק בית כור [לעיל ק"ד ע"א] מדה בחבל הן חסר הן יתר, וכגון אסתירא מאה מעי [לעיל ק"ה ע"ב], וכגון מעשה דשכירות מרחץ [ב"מ ק"ב ע"ב] בשנים עשר זהובים לשנה מדינר בחודש, מספקא לן אי אמרינן תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון, ואזלינן בתר חזקה דממונא. והיכא דהדר ביה בהדיא תוך כדי דיבור דאמר חוזרני בי, בכל דבר הויא חזרה לבר מעבודה זרה שאם התפיס או הקצה דבר לע"ז ותוך כדי דיבור חזר בו, אפילו הכי נאסר משום חומרא דע"ז. כך פירש רבינו שמואל ז"ל. ואינו נראה, דהתפסה לא שייכא בע"ז כדאמרינן במסכת עבודה זרה בפרק כל הצלמים [מ"ד ע"ב] האומר בית זה לע"ז הקדש זה לע"ז לא אמר כלום, שאין הקדש לע"ז. ואמרינן נמי במסכת תמורה בפרק כל האסורין [כ"ח ע"ב] אין מוקצה לע"ז אלא לשבע שנים שנאמר [שופטים ו'] (ואת הפר) [ופר] השני שבע שנים, או עד שימסרנו לכומרים ויאכילנו כרשיני ע"ז. והתם לא שייך תוך כדי דיבור. ור"י פירש ע"ז, כגון דאמר לו אלי אתה ואחר כך חזר בו תוך כדי דיבור, לא מהני מידי, שכך היא גזרת הכתוב. ובפרק בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] חשיב מגדף בהדייהו. כגון אם גידף ובתוך כדי דיבור חזר בו לא מהני מידי. הכי איתא התם והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר מע"ז ומגדף ומקדש ומגרש, והתלמוד קיצר כאן משום דמגדף הוי בכלל ע"ז, ומגרש הוי בכלל מקדש, כי הכל טעם אחד יש להם. ודרך התלמוד הוא לקצר במקום אחד ולהאריך במקום אחר. ותוך כדי דיבור דקדושין כגון שקידש את האשה בפני עדים, וחזר ואמר תוך כדי דיבור ליהוו מתנה ולא קידושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת. וחומרא דרבנן היא משום לעז ממזרות אם תינשא לאחר בלא גט.
<h2>דף כח:</h2>
[ב"ב קכ"ט ע"ב] והילכתא תוך כדי דבור כדבור דמי. פירש רבינו תם. שלפיכך אמרו חכמים תוך כדי דבור כדבור דמי, דהיינו כדי שאלת תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי. לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה את רבו או מי שגדול ממנו לא יוכל לתת לו שלום, ואם יאמר שלום עליך רבי ורוצה לחזור בו שוב לא יוכל לחזור בו ממקחו. וכן גבי תמורת עולה ושלמים [תמורה כ"ה ע"ב] וכן גבי נזירות [נזיר כ' ע"ב], רצו חכמים שיוכל לתת שלום לרבו ואחר כך יחזור בו. מיהו קשה קצת דבפרק בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף ומת ואחר כך קרע יצא ידי קריעה אבל קרע ואחר כך מת לא יצא ידי קריעה, ואמר רבי שמעון בן פזי אריב"ל ל"ש אלא שמת לאחר כדי דבור אבל אם מת בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע. והתם לא שייך האי טעמא שפירש. ויש לומר דלא פלוג רבנן. לבר מע"ז וקידושין. כלומר כל שני דברים שאדם מוציא זה אחר זה תוך כדי דיבור, שסיים דברו הראשון התחיל דבור אחרון, לא חשבינן ליה נמלך אלא הרי זה כאילו אמר שני דברים כאחד. ואי שניהם יכולים לתפוס כגון הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים, דהא לשניהם נתכוין אלא שאינו יכול להוציא שני דברים כאחד. ואם האחד יש כוח לתפוס והאחר כמאן דליתיה, כגון ירושה ומתנה לאחד, לשון ירושה בטל ולשון מתנה קונה. ואם שניהם סותרים זה את זה כי הני דאמרינן בפרק בית כור [לעיל ק"ד ע"א] מדה בחבל הן חסר הן יתר, וכגון אסתירא מאה מעי [לעיל ק"ה ע"ב], וכגון מעשה דשכירות מרחץ [ב"מ ק"ב ע"ב] בשנים עשר זהובים לשנה מדינר בחודש, מספקא לן אי אמרינן תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון, ואזלינן בתר חזקה דממונא. והיכא דהדר ביה בהדיא תוך כדי דיבור דאמר חוזרני בי, בכל דבר הויא חזרה לבר מעבודה זרה שאם התפיס או הקצה דבר לע"ז ותוך כדי דיבור חזר בו, אפילו הכי נאסר משום חומרא דע"ז. כך פירש רבינו שמואל ז"ל. ואינו נראה, דהתפסה לא שייכא בע"ז כדאמרינן במסכת עבודה זרה בפרק כל הצלמים [מ"ד ע"ב] האומר בית זה לע"ז הקדש זה לע"ז לא אמר כלום, שאין הקדש לע"ז. ואמרינן נמי במסכת תמורה בפרק כל האסורין [כ"ח ע"א] אין מוקצה לע"ז אלא לשבע שנים שנאמר [שופטים ו'] (ואת הפר) [ופר] השני שבע שנים, או עד שימסרנו לכומרים ויאכילנו כרשיני ע"ז. והתם לא שייך תוך כדי דיבור. ור"י פירש ע"ז, כגון דאמר לו אלי אתה ואחר כך חזר בו תוך כדי דיבור, לא מהני מידי, שכך היא גזרת הכתוב. ובפרק בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] חשיב מגדף בהדייהו. כגון אם גידף ובתוך כדי דיבור חזר בו לא מהני מידי. הכי איתא התם והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר מע"ז ומגדף ומקדש ומגרש, והתלמוד קיצר כאן משום דמגדף הוי בכלל ע"ז, ומגרש הוי בכלל מקדש, כי הכל טעם אחד יש להם. ודרך התלמוד הוא לקצר במקום אחד ולהאריך במקום אחר. ותוך כדי דיבור דקדושין כגון שקידש את האשה בפני עדים, וחזר ואמר תוך כדי דיבור ליהוו מתנה ולא קידושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת. וחומרא דרבנן היא משום לעז ממזרות אם תינשא לאחר בלא גט.
